דניאל פנדר: בעבר סיפרת שבעודך צעיר רצית לעבוד בעבודת כפיים. מה היה בתחושה ובתהליך שגרם לך להישאר?
סופי דריס: סיפור מצחיק — למעשה, מעולם לא תכננתי להיות אדריכלית! כילדה, הייתי מוקסמת מכימיה וארכיאולוגיה. לא היה ברור שאגיע לעיצוב, אבל במבט לאחור, אני רואה איך אותם תחומי עניין מוקדמים עדיין משפיעים על עבודתי. כשאני בסדנה, עובדת עם זכוכית או קרמיקה, זה מרגיש מאוד כמו כימיה — לערבב חומרים, לחמם אותם ולראות איך הם משתנים. והאהבה שלי לארכיאולוגיה קשורה לאובססיה שלי לצורות אורגניות טהורות. כיום, כשאני מגיעה למוראנו ורואה את הזכוכית המותכת משנה את מצבה באמצעות אש ותהליכים שונים, זה עדיין נראה לי כמו קסם. זה מה שמניע את העבודה שלי — ניסויים, דחיפת חומרים לכיוונים בלתי צפויים, ומציאת מרקמים ושילובים חדשים. אני אוהבת לעבוד עם חומרים שלא בהכרח נועדו להיות יחד.
אני אוהב את הדרך שבה אתה מדבר על ניסויים ועל האופן שבו הם מנחים את התהליך שלך, במקום להתחיל עם מוצר סופי בראש.
זה תמיד מתחיל בביקור בסדנה. אני מתבוננת במלאכה ומניח לסקרנות להנחות אותי. אני שואלת, "מה יקרה אם ננסה את זה?" אנו מתחילים עם דוגמאות, סקיצות של רעיונות, ורק לאחר מכן מעצבים את הפונקציה או הצורה הסופית. זה תהליך מאוד אורגני.
עם מי עבדת לאחרונה?
אני עובדת עם יצרני זכוכית במוראנו, ומתנסה בשילוב מינרלים בזכוכית. אני אובססיבי למינרלים — זה קשור לארכיאולוגיה וגיאולוגיה. הם פלאי טבע, מרתקים ללא סוף. כרגע, אני גם מתנסה בעבודה עם מתכות. לאחרונה השקתי בניו יורק סדרת מראות העשויות מפלדת אל-חלד מלוטשת בשילוב ריתוך ברונזה למסגרת. אני קצת אובססיבית להראות את הצלקות, או את מה שאמור להיות מוסתר או נמחק, ולהפוך את זה ליפה.
זה ממש מרענן שאתה מקבל את חוסר השלמות ואת הבלתי צפוי.
כן, אני חושבת שאובייקטים מושלמים לא תמיד הם היפים ביותר. במיוחד בעיצוב, שבו כל כך הרבה מיוצר בייצור המוני, אנשים משתוקקים לייחודיות — פריטים שמקרינים תחושה של מסתורין ונושאים את חותמו של מי שיצר אותם. כשאני יוצרת פרויקטים למגורים, אני אוהבת להסביר ללקוחות מדוע חוסר שלמות הוא דבר בעל ערך. פריט בעבודת יד יש לו נשמה; הוא לא נראה כמו משהו שיצא מפס ייצור של מחשב.