מעבר לשלמות: סופי דריס על יופי, מלאכה ומשחקיות

דניאל פנדר: בעבר סיפרת שבעודך צעיר רצית לעבוד בעבודת כפיים. מה היה בתחושה ובתהליך שגרם לך להישאר? 

סופי דריס: סיפור מצחיק — למעשה, מעולם לא תכננתי להיות אדריכלית! כילדה, הייתי מוקסמת מכימיה וארכיאולוגיה. לא היה ברור שאגיע לעיצוב, אבל במבט לאחור, אני רואה איך אותם תחומי עניין מוקדמים עדיין משפיעים על עבודתי. כשאני בסדנה, עובדת עם זכוכית או קרמיקה, זה מרגיש מאוד כמו כימיה — לערבב חומרים, לחמם אותם ולראות איך הם משתנים. והאהבה שלי לארכיאולוגיה קשורה לאובססיה שלי לצורות אורגניות טהורות. כיום, כשאני מגיעה למוראנו ורואה את הזכוכית המותכת משנה את מצבה באמצעות אש ותהליכים שונים, זה עדיין נראה לי כמו קסם. זה מה שמניע את העבודה שלי — ניסויים, דחיפת חומרים לכיוונים בלתי צפויים, ומציאת מרקמים ושילובים חדשים. אני אוהבת לעבוד עם חומרים שלא בהכרח נועדו להיות יחד. 

אני אוהב את הדרך שבה אתה מדבר על ניסויים ועל האופן שבו הם מנחים את התהליך שלך, במקום להתחיל עם מוצר סופי בראש. 

זה תמיד מתחיל בביקור בסדנה. אני מתבוננת במלאכה ומניח לסקרנות להנחות אותי. אני שואלת, "מה יקרה אם ננסה את זה?" אנו מתחילים עם דוגמאות, סקיצות של רעיונות, ורק לאחר מכן מעצבים את הפונקציה או הצורה הסופית. זה תהליך מאוד אורגני. 

עם מי עבדת לאחרונה? 

אני עובדת עם יצרני זכוכית במוראנו, ומתנסה בשילוב מינרלים בזכוכית. אני אובססיבי למינרלים — זה קשור לארכיאולוגיה וגיאולוגיה. הם פלאי טבע, מרתקים ללא סוף. כרגע, אני גם מתנסה בעבודה עם מתכות. לאחרונה השקתי בניו יורק סדרת מראות העשויות מפלדת אל-חלד מלוטשת בשילוב ריתוך ברונזה למסגרת. אני קצת אובססיבית להראות את הצלקות, או את מה שאמור להיות מוסתר או נמחק, ולהפוך את זה ליפה. 

זה ממש מרענן שאתה מקבל את חוסר השלמות ואת הבלתי צפוי. 

כן, אני חושבת שאובייקטים מושלמים לא תמיד הם היפים ביותר. במיוחד בעיצוב, שבו כל כך הרבה מיוצר בייצור המוני, אנשים משתוקקים לייחודיות — פריטים שמקרינים תחושה של מסתורין ונושאים את חותמו של מי שיצר אותם. כשאני יוצרת פרויקטים למגורים, אני אוהבת להסביר ללקוחות מדוע חוסר שלמות הוא דבר בעל ערך. פריט בעבודת יד יש לו נשמה; הוא לא נראה כמו משהו שיצא מפס ייצור של מחשב.

האם את חושבת שהביקוש לאומנות ולעיצוב מישוש הולך וגדל בעולם ההיפר-דיגיטלי שלנו? 

בהחלט! אנחנו ברי מזל כי אומנות הופכת להיות חשובה יותר מתמיד. בעולם הנשלט על ידי מסכים ובינה מלאכותית, אנשים משתוקקים לחוויות חושיות. לכן האוכל הפך למוקד תרבותי כה חשוב — זה משהו שהדיגיטל לא יכול להחליף. זה מעורר את כל החושים ומקרב בין אנשים. אותו הדבר חל על מלאכת יד וריהוט. אנחנו יכולים לחיות את חיינו דרך הטלפונים שלנו בהרבה תחומים, אבל אני חושבת שאנשים מתחילים להבין כמה הם מתגעגעים למגע — לאינטראקציה פיזית עם חפצים. לכן העיצובים שלי מדגישים את המישוש, המרקם והצורות האורגניות. אנו מוקפים במופשטות ובחוסר מוחשיות, אך המוחשיות — בין אם בעיצוב, באוכל או במוזיקה חיה — יוצרת קשרים אנושיים אמיתיים. 

באיזו מידה סיפור סיפורים משפיע על עבודתך? 

לסיפור סיפורים יש תפקיד חשוב, במיוחד בעבודה עם לקוחות פרטיים או אספנים. חשוב מאוד לעזור להם להבין את הייחודיות של היצירות. לדוגמה, כאשר אתה קונה שולחן בעבודת יד, חשוב לדעת שהוא לא ייראה בדיוק כמו זה בתמונה באולם התצוגה, מכיוון שהוא מיוצר במיוחד עבורך. החומר, כמו עץ, הוא חי, ולכן הוא יגיב ללחות בביתכם, ויגרום לו להיסדק או לזוז. זה טבעי, וזה יפה. אני עובדת רק עם חומרים טבעיים — עץ, מתכת, זכוכית — חומרים שעם השנים מפתחים פטינה שהופכת אותם ליפים עוד יותר. זה שונה מעבודה עם חומרים סינתטיים. אני תמיד רוצה שהלקוחות שלי יראו את היצירות האלה כפריטי ירושה — דברים שיישארו לאורך זמן, שהם יוכלו להוריש לילדיהם או אפילו למכור במכירה פומבית, ולא פריטים שזורקים אחרי כמה שנים. 

להיות פתוח לניסויים פירושו להיות פתוח לכישלונות. האם תוכלי לדבר על הרעיון של לכשל טוב יותר? 

נסו שוב. היכשלו שוב. להיכשל טוב יותר הוא ציטוט של סמואל בקט, אבל אני מסכימה איתו לחלוטין. כשאתה מתנסה, אתה פתוח לגלות דברים שלא חיפשת. לפעמים, אתה לא מוצא את מה שחיפשת, אבל בתהליך אתה מגלה משהו מעניין עוד יותר. יש הרבה ערך באקראיות ובקסם הזה, שלעתים קרובות חסר בתרבות של ימינו, המונעת על ידי השאיפה לשלמות. 

היו דוגמאות ספציפיות לפרויקטים שבהם כישלון או "תאונות נפלאות" הובילו למשהו חדש או בלתי צפוי? 

כן! דוגמה אחת בלתי נשכחת היא פרויקט שעבדתי עליו עם קרמיקאית שאני משתפת איתה פעולה מאז תחילת דרכי בתחום. התחלנו עם קרמיקה שחורה, וזה עבד טוב. אבל אז החלטתי לנסות פורצלן לבן. פורצלן הוא חומר הרבה יותר שביר, ולכן שברנו הרבה חתיכות במהלך תהליך השריפה. לאחר שברירים רבים, פגשתי אישה העוסקת בקינצוגי, אמנות תיקון כלי חרס שבורים באמצעות זהב. החלטנו לתקן את החלקים האלה, והתברר שהם ייחודיים ביותר. זה היה כישלון שהפך למשהו יפה.

זה סיפור כל כך נהדר. 

המגבלות של הקרמיקה והכישלונות, במיוחד בעבודה עם מינרלים בטמפרטורות גבוהות, הובילו אותי לזכוכית, שהפכה לאחד החומרים האהובים עליי כיום. אני משלבת בזכוכית מיקה, מינרל בעל עלים קטנים ושכובים. במשך שנה וחצי ניסינו טכניקות שונות — חלק מהחלקים נשברו, אחרים יצרו בועות גז — אך לא היינו בטוחים שנוכל לשלב את המינרל בזכוכית באופן שיחזיק מעמד לאורך זמן. בסופו של דבר הצלחנו ויצרנו אגרטלים, מנורות ופסלים יפהפיים באמצעות יריעות מיקה. מבחינתי, זה החלק הכי מרגש — שיתוף הפעולה, חילופי הרעיונות, והיכולת לראות משהו חדש מתגבש לנגד עיניך. 

את מושפעת מתנועת האמנות Arte Povera — תוכלי לספר לי יותר על מה מושך אותך בתנועה זו? 

כן, מבחינתי יש קסם בשימוש בחומרים לא מסורתיים. כמעצבת פנים, אני עובדת לעתים קרובות עבור אנשים מיוחסים שיכולים להרשות לעצמם חומרים יוקרתיים, אבל אני אוהבת לשלב אותם עם חומרים שאנו עשויים להחשיב כ"צנועים". זה קצת כמו הפרדוקס של Jean-Michel Frank: הוא עבד עבור כמה מהאנשים העשירים ביותר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אך השתמש בחומרים פשוטים כמו זכוכית ממוחזרת או טיח. אני אוהבת להשתמש בחומרים שאינם נחשבים בדרך כלל ליקרי ערך ולשלב אותם בדרכים בלתי צפויות. אני אוהבת לשחק עם זה בצורה מרדנית. אני חושבת שזו תופעה אופנתית: אנשים משלבים פריטים קונספטואליים מקולקציות עם פריטי בייסיק, והתוצאה עדיין נראית קלאסית מאוד. מבחינתי, זה קשור לסתירה הזאת. 

את גם אספנית. איך זה השפיע על עבודת העיצוב שלך, או להפך? 

אני נלהבת להקיף את עצמי ביצירות שיש להן משמעות עבורי — במיוחד ממעצבים או אמנים אחרים מהדור שלי. אחד הפריטים הראשונים שקניתי היה אב טיפוס של מקס לאמב. אני גם אוהבת לתמוך בכישרונות חדשים כמו Ana Karkar, Anastasia Bay או Wendy Andreu. אני אוהבת לשתף פעולה, לחלוק ולתמוך ביוצרים אחרים. הכל קשור לקהילה ולשיתוף פעולה, לא לאגו, ולכן כשאני עובדת על פרויקט, אני תמיד אוהבת לשתף אנשים או לגלות קולות חדשים ולשתף אותם עם העולם.  

זה מרגיע לשמוע. את מושפעת גם Gaetano Pesce, שיצירתו כל כך שמחה ושובבה. האם גישה זו חשובה בעבודתך? 

בהחלט! אני אוהבת את העבודה שלו. אני חושבת שעיצוב צריך להיות מהנה ולקבל את האקראיות בתהליך היצירה (בהתייחס לקולקציית Nobody's Perfect שלו). יש כל כך הרבה ערך במה שאנחנו עושים, אבל אנחנו לא עובדים סוציאליים. אנחנו לא מצילים חיים; אנחנו יוצרים דברים יפים, ולכן חשוב לזכור שלא צריך לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. החיים צריכים להיות שמחים, ואני רוצה לשקף זאת בעבודתי. 

מה התחביבים שלך מחוץ לעיצוב ולעבודה? 

תמיד התעניינתי באופנה — זה קצת כמו עיצוב, בכך שזה חוקר תחומים וחיבורים שונים. בעלי הוא אמן, ולכן אנחנו מטיילים הרבה, מה שקשור לעבודה של שנינו. אנחנו גם אניני טעם, אוהבים לנסות חוויות קולינריות חדשות. ביקרנו לאחרונה San Sebastián, אחד המקומות הטובים בעולם לטעום מטבח ניסיוני. ביקרנו בפארק הפסלים Chilida Leku, אכלנו ארוחת ערב ניסיונית במסעדת Mugaritz, ואכלנו אוכל מקומי טעים במסעדת Gerald's. אני מוצאת את זה מרתק איך שפים, כמו מעצבים, מתקשרים באמצעות עבודתם — זו שפה אחרת, מאוד נדיבה ומשותפת ישירות לחושים. זה משהו שאי אפשר להפוך לדיגיטלי, ואני אוהבת את זה. 

נראה שיש לך גישה מעוררת השראה לחיים — להישאר פתוח ולנסות דברים חדשים. מה הצעד הבא שלך? 

אני מעצבת גלריה לאמנות בטוקיו, וכל הרהיטים מיוצרים בעבודת יד ברוח וואבי-סאבי, בהתאם לקו העיצובי הנוכחי שלי. בניו יורק, סדרת The Styx מפלדת אל-חלד וברונזה היא קולקציית מראות שתורחב באביב הקרוב ותכלול פריטים נוספים. בקרוב אשיק את קולקציית וילונות הפשתן הגולמיים הראשונה שלי, בשיתוף עם יצרן צרפתי. הכל מיוצר בצפון צרפת, אזור שבו עדיין קיימת תעשיית אומנות טקסטיל. אנחנו בודקים את אריגת החומר כבר יותר משנה, אז אני ממש מתרגשת. וכמובן, באפריל מתקיים Salone del Mobile Milano — תמיד זמן מצוין ליצור קשרים עם קהילת המעצבים — זה כמו מפגש משפחתי.