בסטודיו עם אליסה אוסינו

מתי התחילה הקריירה שלך?

פתחתי את הסטודיו בשנת 2006, אבל התחלתי הרבה לפני כן. מיד לאחר סיום הלימודים עבדתי בפקולטה לארכיטקטורה של הפוליטכניקו, במעבדת מולטימדיה בה ערכנו מחקר וניסויים כיצד לתקשר באמצעות שפות שונות. הדבר המעניין הוא שהזמנו אמנים, פילוסופים, אישים מהעולם הספרותי... הגישה הרב תחומית הזו הייתה באמת מעצבת עבורי, ואני אוהבת להדגיש אותה כתחילת הקריירה שלי.

האם זה השפיע גם על הפרקטיקה שלך?

בהחלט. זה השפיע על הפרקטיקה שלי ובגדול. לדוגמה, בסטודיו שלי יש מעצבים שעובדים על פרויקטי פנים, אנשים מאקדמיות לאמנות יפה שעובדים בצד החזותי, אבל גם אנשים שכותבים, שיש להם רקע במדעי הרוח. גישה רב-תחומית זו חשובה לי מאוד, מכיוון שהשקעתי עבודה רבה בצד הקונספטואלי של הפרויקטים שלי, על תד הסטוריטלינג והתקשורת שלהם באופן מעמיק כחלק בלתי נפרד מתהליך זה.

האם יש לך את אותה גישה רב-תחומית במציאת השראה?  

כן. אחד ממקורות ההשראה העיקריים שלי הוא אמנות, תחום שאני מחבבת במיוחד. אבל אני מאמינה שכדי לעשות את העבודה הזאת חיוני להקדיש תשומת לב רבה לכל מה שסביבי, לכל האלמנטים שמרכיבים את הזמנים בהם אנו חיים. לקרוא ספר, ללכת להופעה כדי לראות איך המוזיקה מתפתחת, לראות תערוכות ומופעי תאטרון. כל אלה הם סימנים שנותנים לך חזון, מטען תרבותי שמתורגם לפרויקטים שלך באופן אינסטינקטיבי מאוד.

האם נתקלת לאחרונה במשהו שהדהד?

ספר שרק התחלתי לקרוא, בשם Inclusions: Aesthetics of the Capitalocene by Nicolas Bourriaud [2022, ed.]. הוא מדבר על חשיבות האמנות בחברה העכשווית וטוען שבעתיד נזדקק יותר ויותר לדמויות השייכות לעולמות שונים עם חזונות המתכנסים לבניית תרחישים אפשריים.  עד כה, חשבנו קצת יותר מדי על סמך תאים אטומים למים, עם התמחויות שמנעו מאיתנו לקבל פנורמה מעמיקה של המציאות.

אולי בגלל שכאשר שפות מתמחות יתר על המידה, הן נרקבות... 

בדיוק, הן הופכות עקרות, הן משכפלות עצמן כי אין החלפה וזה מה שמביא העשרה תרבותית. זה משהו שאני תמיד מנסה לעשות, בכל פרויקט אני עובדת עם סופר שיכול ליצוק תוכן אינטלקטואלי מסוים, אמן שיכול לתרום באמצעות יצירות אמנות, מומחה בחומרים... שלא לדבר על כל עולם האינטראקטיביות והטכנולוגיה הדיגיטלית. העולם הופך מורכב יותר ויותר ועל ידי יצירת סינרגיה בין מגזרי הידע השונים, את מקבלת פרויקטים הרבה יותר מעניינים.

זה נשמע כמו מה שקרה עם Officina Temporanea, אחד הפרויקטים האישיים שלך. כמה חשוב, עבור היצירתיות שלך, שיהיו לך את הרגעים האלה של מחקר בחינם? 

הייתי אומר שהם בסיסיים, הם רגעים של מחקר טהור. הקמתי את Officina Temporanea בשנת 2010 עם שני אוצרים אחרים. הרעיון היה להרכיב מחקר מעמיק של המציאות החברתית והתרבותית, מחולק לפרקים, כדי שנציע נושא ונזמין אמנים ומעצבים להתמודד עם זה. זה חוזר למה שדיברתי עליו קודם: אני באמת מתעניינת בחזון הפלורליסטי הזה, בהשקפה הזו על אותו נושא מנקודות מבט שונות. לדוגמה, הפרק הראשון בניסוי זה נקרא "מחיקה": היו לנו אמני רחוב וצוותי ראפ שציירו סדרה של סמלים על קיר, כגון זה של כוח אטומי, ולאחר מכן מחקו אותם. אמנים אחרים עשו רפלקציה במחיקת הכסף, במופע שבו הפיקו פתקים מזויפים ואז זרקו אותם לאוויר ולבסוף סחפו אותם. אחרים דיברו על מחיקת ההיסטוריה. מה שהתגלה היה סדרה של פרשנויות לאותו נושא שהפיקו הבנה רבת פנים שלו, על פי הרקע, התרבות והמוצא של העם. באופן טבעי, המחקר האישי הזה משפיע גם על העבודה המקצועית שלי - הוא מעשיר מאוד. זו גם הזדמנות בשבילי לעבוד עם אמנים רבים ולחקור עמם נושאים שתמיד היו חלק מהמחקר האישי שלי, מאז העבודה הראשונה שלי במעבדת המולטימדיה של פוליטכניקו. פגשתי שם כמה אנשים מדהימים - למשל דריק דה קרקוב, סוציולוג במכון מקלוהן, אבל היו עוד רבים אחרים.

ביצוע זה נושא שחוזר על עצמו, הן במחקר שלך והן בעבודתך כמעצבת תפאורה. 

כן, מאוד. אני אוהבת את האלמנט של שינוי המציאות, כי לפעמים המציאות כפי שהיא יכולה להיות משעממת מאוד. גם בפנים, אני עובדת על החיפוש אחר הפשטה.

אם כבר מדברים על עיצוב פנים, הסטודיו שלך נמצא בבניין היפהפה הזה, בלוק משנות ה-30 בשכונה היפר-עכשווית בעיר — את יכולה לראות את גורדי השחקים מהחלון שלך. למה בחרת בו, מה משך אותך אליו? 

למעשה, הייתי כאן לפני שגורדי השחקים נבנו, לפני שנים רבות. בחרתי בתחום הזה כי איכשהו מצאתי אותו מטאפיסי. פיאצה ג'וליו צ'זארה, עם המזרקה הגדולה הזו באמצע, נראית כמעט כמו ארכיאולוגיה של העבר. זו גם הייתה שכונה מקושרת היטב, כך שהרגישה כאילו היא נמצאת מחוץ לעיר, באזור מושהה. זה ממד שאני מחפשת לא מעט, גם בחללי החיים הפרטיים שלי וגם בפרויקטים שלי.

האם גורדי השחקים הרסו לך את האווירה הזו? 

במובן מסוים, כן, אבל זה גם נכון שהם הביאו היבט מעניין באמת של זמניות. אני שמחה שזה קרה ממש כאן, ששתי המציאויות האלה נוגעות זו בזו ומתקיימות זו לצד זו. מילאנו, ואיטליה בכלל, הייתה כמעט משותקת מבחינת ארכיטקטורה במאה האחרונה, הייתה תקופה ארוכה של קיפאון מוחלט. לראות בניינים חדשים מתרוממים, שתוכננו על ידי אדריכלים חשובים, זה באמת מעניין, כי העיר צריכה להתפתח.

איך הגעת לעיצוב של פנים הסטודיו שלך? 

זה חלל מאוד פשוט. יש הרבה לבן, הרבה אור ומעט חפצים, כי כדי לעבוד אני צריך להיות בחלל ריק, מעין קנבס ריק שמאפשר לי לדמיין חללים אחרים, לתת למחשבות שלי לזרום.

האם יכול להיות גם שקל יותר ככה, למלא אותו בפרויקטים שאת עובדת עליהם בכל רגע נתון? 

כן, ואז אני מרוקנת את הכל ושוב ממלאת אותו. זו דרך להישאר פתוחים, פתוחים לשינויים. על ידי הימנעות מרמיזה רבה מדי של החלל, נשארים פתוחים לשינוי.

האם יש לך את אותה הגישה כלפי הבית שלך?  

כן, בהחלט.

אחרי השנתיים האחרונות, האם את חושבת שעדיין חשוב שיהיה לך נכס שמוקדש אך ורק לעבודה?

אני מאוד נהנית מחלל שמוקדש לעבודה, למרות שאני מאמינה שהעתיד הולך לכיוון אחר. במובן זה שמקומות העבודה ומקומות החיים מתערבבים יותר ויותר, זה כבר קורה וזה צורך שאנחנו כמעצבים צריכים לקחת בחשבון. מבחינתי, אני מאוד אוהבת שיש מקום לעבוד בו, כי זה מקום מפגש. כן, את יכול לעבוד מרחוק, אבל למשל, אני ממש שמחה שבאת לכאן היום, במקום לשלוח לי ראיון שיכולתי באותה מידה לענות לו באימייל. אבל זה לא היה אותו הדבר, כי עכשיו אנחנו נפגשים, מסתכלים אחד לשני בעיניים, פותחים תהליך מחשבה, יש אינטליגנציה שיושבת מולכם. אבל אז, כן, אני חושבת שאנחנו יכולים לעבוד בצורה הרבה יותר אינטליגנטית, להימנע מנסיעה מופרזת לעבודה, לטוס בכל מקום כמו שהיינו רגילים... אני בהחלט לא יכולה לדמיין חיים כאלה בעתיד. למעשה, אני חושבת שנצטרך להיות זהירים ולכפות על עצמנו לא לעשות זאת, כי זה קל לקחת טיסה זולה, אבל זה גם גורם נזק עצום לסביבה.

כמו בהרבה דברים שנראים דמוקרטיים מלכתחילה, אבל אז...  

בדיוק, זו אשליה. יש את הצד השני של המטבע שיש לו מחיר עצום.

דיברת על איך שעיצבת את הבית שלך כמו את הסטודיו.

כן. מה שאני עושה בחלל הוא לנסות ליצור מעין קופסה ריקה ואז ליצור כמה סימנים. אני אוהבת להעלים את כל האובייקטים הפונקציונליים, להסתיר אותם ככל האפשר. אז, בתיבה מעט מופשטת זו, אני יוצרת סימנים שהופכים אותה לסביבה. כך למשל, בבית כתבתי משפטים לאורך העיצוב שרציתי לזכור, ציירתי אותם בנקודת המפגש בין המשטחים האנכיים והאופקיים. אני מנסה לעשות עיצוב פנים כמו ציורים תלת ממדיים. אני אוהבת להשתמש בחלל כאילו היה בד ציור.

אני מתארת לעצמי שכל מכשירי החשמל במטבח שלך מוסתרים, מכיוון שהם פריטים פונקציונליים.  

זה תלוי. יש מכשירים כמו אלה של V-ZUG שאני מוצאת ממש מעניינים. יש להם גישה כזו, הדומה לשלי, של לפשט פרויקטים בצורה קיצונית והנטייה להסתיר את כל האלמנטים הפונקציונליים, כגון כל הפקדים שהיו גלויים על דלת התנור ונעלמו כעת. זו גישה עיצובית שבעיניי ממש חכמה. זה מדהים שאובייקט כל כך אינטליגנטי מסתתר מאחורי ממשק כל כך פשוט. "אני באמת מסוקרנת מהיבט זה של פשטות ומורכבות המתקיימים יחד באובייקט, אפילו מנקודת מבט טכנולוגית, שכן כל הטכנולוגיה שלהם בנויה סביב קיטור, מים, ואם חושבים על זה - אלה יסודות היקום, יסודות החיים.

כן, וזה לא במקרה שהטכנולוגיה הזו נולדה בשווייץ, מדינה עשירה במשאבי מים ורגישה לשאלות סביבתיות. זה כאילו זה היה כתוב בדנ"א שלהם. האם זה אותו הדבר עבורך, האם את גם מרגישה שהיותך סיציליאנית משפיע על עבודתך? 

בהחלט. סיציליה מופיעה הרבה בפרויקטים שלי, לפעמים בצורה נסתרת, במובן שאולי לעיתים קרובות לא כל כך ברור למי שלא מכיר אותה היטב. סיציליה היא הרקע התרבותי שלי, היא עיצבה אותי, היא משפיעה על הדמיון שלי ולכן היא נוכחת מאוד בפרויקטים שלי, החל מהשימוש בדפוסים עם השפעות ערביות, או רעיון מסוים של יוקרתיות שמגיע מהמקדשים היווניים. כשהייתי קטנה ביליתי שעות בהתבוננות בהם. אבל אני גם חושבת על העבודות שלי עם שיש, השתמשתי הרבה בשיבוץ כי ראיתי כל כך הרבה מזה בסיציליה כילדה. אלו זיכרונות שעולים מחדש ומתורגמים לחזיונות עכשוויים.

הייתכן כי, ברמה עמוקה יותר, נושא הצומת בין דברים שונים אשר ממשיך לחזור לעיתים קרובות כל כך בעבודתך גם הוא הודות לסיציליה? 

זה כל כך נכון, זה יכול להיות. זה הריבוד התרבותי שעיצב את הדמיון שלי מאז שהייתי קטנה והפך למטען החווייתי שלי.