את עושה מה שעבור אנשים רבים זו עבודה חלומית. איך מישהו נכנס לתפקיד כעיתונאי נסיעות?
התחלתי ב-Condé Nast Traveller בניו-יורק בשנות ה-90. זו הייתה אחת העבודות הראשונות שלי. הייתי הילדה הצעירה בצוות במחלקת הצילום. בשלב הזה לא ממש הבנתי בצילום או בנסיעות, אבל ידעתי מה אני אוהבת ולמדתי הרבה בעבודה כי עשיתי את כל הפגישות של תיקי הצלמים באופן אישי. זה היה לפני האינטרנט; לא היו אתרי אינטרנט. צלמים היו משאירים את התיקים שלהם ביום רביעי, ובאים ואוספים אותם ונפגשים איתנו ביום שישי. באותו זמן צילמנו עם הגדולים – הלמוט ניוטון, דיוויד לה שאפל, פיליפ-לורקה דיקורסיה. נפגשתי עם הצלמים הצעירים שניסו לפרוץ למגזין, וזה היה קשה באופן ידוע לשמצה. הייתי יושבת איתם ומבקשת מהם לספר לי על המקומות שהם צילמו – איך הם היו במציאות.
איך הייתה ההרגשה לסיים כמנהלת קריאייטיב ב-Condé Nast Traveller?
לעיתים קרובות הייתי מתוסכלת כי זה עדיין היה סביבה מסורתית, כשידעתי אילו סיפורים מדהימים היו שם שלא סופרו. פיתחתי דרך משלי לראיין צלמים כשהם חזרו מהמשימות שלהם, ואז לכתוב את סיפורי החוויות שלהם. לא היה אכפת לי כל כך מכתיבה יפה – רדפתי אחרי סיפורים נהדרים. ככל שהכסף מתרוקן מהפרסום, ויש פחות תקציב לשלוח כותבים לכל מקום, השיטה יוצאת הדופן שלי הפכה לפופולרית יותר. ניתן לראיין צלמים ואנחנו יכולים להפוך את זה למשהו יפה.
תגיד לי למה השקתם את Yolo ואיך הוא יושב בשוק?
השקתי את Yolo כדי לחגוג נסיעות בצורה הוליסטית יותר. בשלב זה הכרתי הרבה צלמים, וידעתי שיש להם גופי עבודה ענקיים שלא פורסמו. אם נבקש ממישהו לצלם במקום כלשהו, נפרסם חלק קטן ממה שהוא צילם במהלך הנסיעה שלו. Yolo עוסק במצב הרוח של הנסיעות, לא בתעשיית התיירות. יש לו גישה מרמזת, ולא מרצה, ואנו מקווים שהיא משכנעת יותר. יש הזדמנות עם דיגיטלי ופרינט יחד כדי ליצור משהו שמרגיש חי, לא רק מוקלט או מתועד. כולנו עדיין לומדים כיצד מדיה דיגיטלית יכולה לשפר את חוויית הנסיעות. זה נוף מתפתח ומתמשך שאני מתרגשת ממנו.
