למען אהבת העצים

בתנ"ך, האנושות הופכת למודעת לעצמה כאשר אדם וחווה אוכלים את התפוח האסור בגן עדן. אתה, לעומת זאת, הבנת מה רצית לעשות בחיים בזכות אפרסק. ולא סתם אפרסק…

הייתי בן שבע ובמהלך חופשות בית הספר, אמי הייתה לוקחת אותי לביתו של סבי בצ'זנה, איטליה. היינו קמים בארבע לפנות בוקר, ואני הייתי מלווה אותו באופניים לעבודה: הוא חפר בארות ובנה מזרקות. בצהריים סבתא שלי הכינה קפלטי במרק, כי הזענו והיינו צריכים משהו קל ומלוח. ואז, בסביבות ארבע אחר הצהריים, לאחר שסיימנו את העבודה, היינו הולכים לגינה שלו: חלקת אדמה קטנה עם ירקות, עצי פרי, ארנבים… עדרנו את האדמה, טיפלנו והשקינו את הצמחים, וסבי היה מעשן סיגריה. פעם קטפתי אפרסק מעץ קטן – זה היה זן שכבר נכחד, בלדי צ'זנה, בגודל של ראש של ילד – ולקחתי ביס. שאלתי את סבא שלי: "איך אפרסק הזה יכול להיות כל כך גדול וכל כך טעים?" הוא הסתכל עליי ואמר: "אם אתה טוב לטבע, הטבע מחזיר לך הכל." המשפט הזה גדל בתוכי. התחלתי להסתכל על עצים בצורה שונה, לטפס עליהם, לרצות להיות איתם ולהבין כיצד הם פועלים, כיצד הם חיים.

סבך בנה מזרקות. אביך עיצב וייבא עציצי טרקוטה מאיטליה לשווייץ. בחרת לעבוד עם גינות. אז עברתם מהאובייקט להקשר. מעיצוב לארכיטקטורה. איך זה קרה?

אבי היגר מאיטליה לשווייץ כשהיה צעיר. הוא שיתף פעולה עם פסלים איטלקיים ליצירת גרמי מדרגות, מעקות ואדני חלונות. כדי לעמוד בדרישות האקלים השווייצרי, הוא החל לפתח עציצי טרקוטה עמידים בפני כפור, אותם הציג בהצלחה בגינות ובמרפסות ברחבי שווייץ. כך נולד העסק המשפחתי. למדתי עיצוב תעשייתי בסמוך, ולאחר מכן אדריכלות נוף בלונדון. ב-1985 עברתי למאווי, הוואי, כדי ליצור גנים עבור מלון שרתון. שם, הטבע היה כמעט קסום. בבוקר הייתי מתעורר, יוצא החוצה, מתקלח בחוץ, ולא חוזר הביתה עד הערב. באותה שנה גלשתי וקיבלתי רישיון טיס. ראיתי את האי מלמעלה, באוויר ומהמים. ניסיתי לקרוא את זה ולהבין את זה: הרוחות, הר הגעש, המפלים, המגוון הביולוגי הטרופי… זו אולי הייתה החוויה הכי עוצמתית בחיי. אבל כשאבי התקשר לספר לי שהוא עומד להפסיק לעבוד, החלטתי לחזור ולקחת על עצמי את ניהול העסק המשפחתי. הדבר הראשון שעשיתי היה לשבור את כל העציצים בעלי הערך הנמוך ולהשתמש ברסיסים כדי ליצור מרפסת טרקוטה. זה היה הרגע שבו עברתי מהאובייקט אל המרחב שבו הוא נמצא. וזה עבד.

ההיסטוריה של הגנים מתנדנדת בין שליטה בטבע לבין שחרורו. איזו מבין הגישות האלו קרובה יותר לרגישות שלך? ולמה?

במשך זמן רב נתפסו שטחים ירוקים בעיקר כמשהו שנועד להביט בו, להתבונן בו ממרחק, כמו ציור. הגן הצרפתי, לדוגמה, מבוסס על שדרות גדולות וגדרות גזומות בצורה מושלמת – מושג של שליטה מוחלטת על הטבע. באנגליה, לעומת זאת, בתים רבים נבנו ליד יערות, שסיפקו עץ לבנייה. העצים המפוארים ביותר, כמו אלונים ואשורים, נותרו לעמוד. עזים הורשו לרעות בחופשיות בקרבת מקום, מה שעיצב נוף טבעי יותר. קרוב יותר לבית, יהיו המטע, גינת הירק והפרחים. בשבילי, זה הגן. יש לחיות בו, לחצות אותו, להשתמש בו בחיי היומיום. בעבודתי אני קורא למושג הזה "מבחוץ פנימה": חללים חיצוניים המיועדים לפעילויות אנושיות. בדרך כלל אנשים קוראים לאדריכל לתכנן וילה, ורק לאחר מכן חושבים על הגן. אני מעדיף לשקול את כל ההיקף הזמין: החוץ כמקום בדיאלוג עם הפנים. לפעמים מספיק לסובב קיר בכמה מעלות ולגזום ענף בעדינות כדי ליהנות מצל העץ, המשמש כמזגן טבעי.

הסטודיו שלך עובד על פרויקטים בכל רחבי העולם. כיצד אתה מיישב את החזון הפואטי שלך עם הצורך להסתגל בכל פעם להקשר גיאוגרפי ואקלימי שונה לחלוטין?

לאן שאני הולך, הדבר הראשון שאני עושה הוא לדבר עם בוטנאים מקומיים וללמוד כמה שיותר על מינים מקומיים ומיובאים. למזלנו, לצמחים יש שמות בלטינית, כך שלהבין אחד את השני זו לא בעיה. לאחר מכן אני יוצא לשטח: אני לומד את כיווני הרוח, מסלול השמש, הרכב הקרקע, כמות המשקעים… מתוך נקודת המוצא של גאון המקום, רוח המקום, אני מנסה ליצור את הסביבה האידיאלית לאכילה, קריאה, שינה, עבודה, גינון… בין אם מדובר בבית ספר, בקמפוס, בבית חולים או בכנסייה – אני משתדל ליישר את עבודתי עם מה שהטבע כבר מציע. משם, גן שונה מתגלה בכל פעם: לעיתים מגוון וצבעוני יותר, לעיתים ירוק ומהותי יותר. שלי אינו קישוט; זו אינטגרציה. זוהי גישה שמשנה את אופן העיצוב, משום שהיא כרוכה ביצירת קשר וקבלה שהפרויקט אינו מעשה חד-צדדי. צמחים אינם רק לצפייה וללמידה; יש להקשיב להם. דוגמה אחת היא Arboreal Serenade מאת האמנית השווייצרית שרה קיפר. המיצג הסוחף הזה, שמוצג במוזיאון העצים, חושף את החיים הפנימיים של עץ הפגודה היפני באמצעות צלילים ותמונות נעות שנוצרו מנתוני זמן אמת על הצמח.

במוזיאון העצים, הצמחים עצמם מוצבים מול קירות אבן גיר הדומים לרקעים מצוירים. נראה שכל המרחב תוכנן להציע למבקרים רגע של התבוננות. למה?

במהלך שלושים השנים האחרונות, הצלחתי להציל מספר עצים שהיו בסכנת כריתה לטובת בנייה חדשה. בהתחלה שתלתי אותם באחו, לאחר מכן ביקשתי רשות להעביר אותם לחלקת אדמה ביצתית שבבעלות מנזר. הנזירות הצביעו באופן אנונימי באמצעות כדורים: כדור לבן משמעותו כן, כדור שחור משמעותו לא. בסופו של דבר, כל הכדורים בכד היו לבנים, וקיבלתי חכירה ל-99 שנים על הקרקע. שיקמתי אותו על ידי שתילת ברושים ביצתיים, אשר סופגים מים מהקרקע. לאחר מכן המשכתי לשתול עצים שאחרת היו נעקרים בגלל בניית כביש, בית, חניון. המוזיאון הוא טבעת סגלגלה באורך של 400 מטרים, כמו מסלול אולימפי. בצדו החיצוני הוא תחום בגדר שיח טקסוס, שיח ירוק-עד שתמיד סימל את המעבר בין חיים למוות. ובאמת, בתוכו נמצאים כל הצמחים שמוקרבים היום: עצי התפוח, האגס והדובדבן הפראיים, למשל, שהם האבות הקדמונים של המקבילים המודרניים שלהם, שמספקים לנו ויטמינים יקרים ערך מדי יום. בהמשך, בבריכה, שוחים חדקנים – דגים שהתפתחו מעט מאוד, עם מראה של דינוזאורים, אך הם מעניקים לנו את אחד המאכלים המופלאים ביותר שאנו מכירים: קוויאר. ומעבר לכך, ישנו יצירה של האמן ריצ'רד אדמן שהיא פרשנות על הנצח. אני חושב שחשוב להראות את כל זה במקום אחד, כדי לעזור לאנשים להבין שאנו נמצאים ברגע מכריע: אם נמשיך כך, לא תהיה דרך חזרה והדורות הבאים ישלמו את המחיר. אבל אם נחבר טכנולוגיה עם טבע, אינטליגנציה עם רגישות, אז עדיין יש תקווה. קיימות דורשת זמן – בדיוק מה שלעתים קרובות איננו מוכנים להקדיש. הזמן הוא הכל.

והנזירות – האם הן מרוצות מהתוצאה?

כן! לאחרונה גם עיצבתי מחדש את גן המנזר עבורם. זהו חלל בגודל של ששת אלפים מטרים רבועים. בשנת 1280 עבדו שם עשרות נזירות; כיום יש הרבה פחות, ולכן היה צורך לחשוב על כך מחדש. כעת הוא כולל מנזר שבו מגדלים פירות, ירקות ופרחים עבור הכנסייה. הוספתי גם דבורים וכבשים הרועות את הדשא. יש מקומות לקרוא ולהתפלל. ליד הדלת יש גם חקלאי עם פרות חולבות. הנזירות רואות בי יד מסייעת שמאפשרת להן לתרגם את רעיונותיהן על הטבע למציאות.

ואם מישהו היה מבקש ממך לעצב את גן העדן, איך היית עושה זאת?

העדן שלי הוא כאן ועכשיו. הייתי ילד שלא היה לו דבר, וגם היום אני רק גנן. ובכל זאת הצלחתי ליצור את מוזיאון העצים, מקלט לענקים חיים, עדים לזמן שיחיו הרבה אחרינו.

אודות אנצו אנאה

אנזו אנאה הוא המייסד של Enea Landscape Architecture, חברה בינלאומית לאדריכלות נוף ולגינון שמשרדיה הראשיים ממוקמים ברפרסוויל-יונה, עם משרדים בציריך, ניו יורק, מיאמי ומילאנו. עם צוות של 240 עובדים מרקעים מגוונים, החברה עטורת הפרסים פועלת במגוון רחב של תחומים – מבתים פרטיים ועד בתי מלון, פרויקטים נדל"ניים, מוסדות תרבות ותוכניות אב – ויוצרת עיצוב נוף בר-קיימא שמטרתו להשפיע באופן חיובי על המיקרו-אקלים המקומי ולסייע בהתמודדות עם השפעות שינויי האקלים.